הכר את סבתא שרה

כמעט כל אחד מאיתנו (שיצא לו להכיר את סבתא שלו) שמע מפי הסבתא סיפורי חיים שאפשר לדמיין מתוך סרט. לסבתא שלי תמיד היו סיפורים על האופן בו חיו פה פעם, על החיים בצל המלחמות, הסבל והמחלות ובאופן פרדוקסאלי גל על החיים המלאים ברוחניות, שמחות ואופטימיות. סבתא שלי חיה בישראל משנת 1923. עד היום, בכל פעם שאני מסיעה אותה לתל אביב היא לא מפסיקה להתפעל מהמבנים הגבוהים, מהגשרים, הכבישים, כמות המכוניות ובכלל מההתפתחות שהמדינה עוברת. היא חוזרת ואומרת בהתפלאות: " ברוך בורא עולם, איזו חכמה ודעת נתן אלוהים לבני האדם שיכולים להמציא את הדברים האלו ולבנות בניינים כאילו…"

סיפורי חיים של סבתא שרה:

סבתא נולדה למשפחה דתית בירושלים לפני 85 שנה, שנת 1923, נר ראשון לחג החנוכה. סבתא הגדולה, סבתא סוכרי, ילדה את סבתא, בתה הבכורה בגיל 18. לאחר מכן, נולדו שלושה אחים בהפרשים של שנתיים, רחמים, דויד ויצחק. דויד ויצחק נפטרו מדלקת ראות בגיל שנתיים. בשנים הבאות נולדו ציון, מזל וחנה (הפרש של 12 שנה בין סבתא לאחותה הקטנה חנה). אחרי חנה, נולד אחיה הצעיר משה, ובגיל שנה וחצי, חודש בלבד לאחר מות אביו, אביה של סבתא, נפטר ממחלה לא ידועה. אביה של סבתא, פנחס, נפטר בגיל 35 ממחלה שכונתה "מחלת מלח", סבתא הייתה אז רק בת 13. "החיים היו קשים", סבתא מספרת, "לא היה כסף, לא היו תרופות והיה המון סבל. אבא תמיד היה חולה. כולנו ישנו בחדר אחד על הרצפה ובבוקר היינו מגלגלים את השמיכות והמזרונים כדי שיהיה מקום לשחק."

סבתא מספרת: "לאבא לא הייתה עבודה ואמא גידלה את הילדים. אבל אמא, בכדי להשיג כמה גרושים להאכיל את חמשת ילדיה, אמא הייתה פונה לקצבים בשוק מחנה יהודה, השכונה בה גדלתי, לוקחת מהם רגלי פרה שאז היו מבשלים במרק, מנקה אותם ומחזירה לקצבים תמורת כמה גרושים".

בגיל 17 סבתא של סבתא לקחה אותה איתה לחתונה של קרובי משפחה שהתקיימה בירושלים. סבתא זוכרת שבחתונה ניגש אליה אדון בשם אברהם ניסני, מי שהסתבר אחר כך כאבא של חתנה לעתיד, שמואל. אדון ניסני חיבק אותה ונישק אותה ואמר לה "את תהיי כלתי". לאחר מכן שמואל הציג את עצמו וסבתא עזבה אחרי זמן קצר את האירוע. למחרת, הגיעה מתל אביב משפחת ניסני לביקור בביתה של סבתא – שמואל, אביו, אמו וכן סבתא של סבתא – בכדי להציע את השידוך. סבתא לא הסכימה אך נזכרת שאמה היכתה אותה בכדי להכריח אותה להתחתן עם שמואל. סבתא מספרת: "הוא היה משוגע אחרי ובכה כדי שאתחתן איתו. ממבט ראשון הוא היה מאוהב וקנה לי מתנות, בא והלך ובא והלך עד שהסכמתי לצאת עמו". הם הלכו לבית הקולנוע שם הוקרן סרט ללא קול, היא נזכרת, "התרגלתי לרעיון והמשכתי לצאת איתו באופן קבוע". לאחר כחודש התחתנו וסבתא עברה לגור בתל אביב, בדירה ליד קולנוע אלנבי. שמואל עבד עם אביו כירקן בשוק הכרמל וסבתא, חודש לאחר שנישאו, כבר הייתה בהיריון.

לסבתא הרבה זכרונות מהמלחמות הרבות. סבתא זוכרת שבמלחמת השחרור כשהייתה בהיריון, דפקו בדלת אנשי הפלמ"ח או האצ"ל בכדי לגייס את סבא, והיא החביאה אותו כי לא רצתה שיגויס כיוון שהייתה בהיריון מתקדם עם דליה. החיילים האמינו לה ששמואל איננו והלכו. יום אחד סבתא יצאה להביא חלב מהחנות ולהפתעתה, דלת הכניסה של הבית הייתה שבורה לאחר שהחיילים באו שוב לחפש את מי לגייס. אחרי שדליה נולדה, סבתא שמה אותה אצל אמה והלכה לעיר בכדי להנפיק לה תעודת לידה. באותה עת גייסו כל מי שיצא לרחוב, וסבתא מספרת שהכריחו אותה לעלות על ג'יפ צבאי בכדי לגייסה. היא נזכרת: "בכיתי לחיילים שיש לי ילדה בת חודש בבית והתחננתי שישחררו אותי כי נוזל לי החלב כי היא צריכה לינוק." אחרי כשעתיים שחררו אותה הביתה.

מתוך הספר "ספר המתכונים של סבתא שרה"

כיתבו תגובות או שאלות לסבתא שרה: saftasarah@gmail.com